מתוך הבלוג "איך אומרים בלוג באמהרית??"
בקי קופצ'ן
מספר השבועות אחרי ההרפתקה שלי בצפון עם צוות האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, הייתה לי ההזדמנות לביקור שטח נוסף במרכז קליטה אתיופי אחר, הפעם בבאר שבע. התוכנית שלי תיאמה יום התנדבות עם הסוכנות היהודית במהלך חג סוכות, חג בו ישראלים חוגגים בבילוי מחוץ לבית, מתענגים על מה שיש לישראל להציע. יצאתי לדרום ישראל, מוכנה לחום, אבל לא באמת יודעת למה לצפות מעבר לכך (הרגשה שלמדתי לקבל ולאהוב מאז הגעתי לישראל).
הגענו למרכז קליטה קלישר, הדומה בתפקודו למרכזים בהם ביקרתי בצפון, רק שזה שוכן באמצע שכונת מצוקה מדכאת בעיר באר שבע. הדוברת הראשונה עבורנו היתה נציגה ישראלית של מרכז הקליטה, שדיברה באנגלית רהוטה והבטיחה לנו ש-90% מדיירי מרכז הקליטה מועסקים, והם כרגע עובדים בסיוע למהגרים החדשים שהגיעו להשתלב בחברה הישראלית (תודות למיקום של המרכז באחת הערים הגדולות בישראל).
מה שהכה בי באופן המשמעותי ביותר היה כשהיא הסבירה שהגבר האתיופי הממוצע שעלה לארץ בשנתיים האחרונות, היה רגיל להיות המפרנס העיקרי, כשהוא חזר הביתה לאישה אוהבת וילדים שרוחצים את רגליו. ועכשיו, באווירה המתקדמת של ישראל, אותו גבר בא הביתה מיום ארוך של עבודה, ומתבקש להוציא את הזבל. הדוגמא הפשוטה הזאת יכולה להדגים הרבה מהיסודות השונים בין התרבות האתיופית לבין התרבות הישראלית המודרנית וקצב החיים המהיר פה. הבדלים אלו יכולים להיות מתסכלים, והם אכן מדכאים את האנשים שכל כך רצו לדרוך בארץ הקודש.
אחרי ההקדמה הלא כל כך קצרה על הקשיים בהסתגלות לחברה הישראלית (ולכן הצורך במרכזי קליטה ברחבי הארץ), הנציגה הכירה לנו תלמידה אתיופית שעלתה לארץ לפני שנתיים עם המשפחה שלה, ועכשיו היא מדברת עברית כמעט רהוטה והיא אחת התלמידות המצטיינות למדעים במדינה. הילדה הזאת, ללא ספק "נערת פוסטר" למרכז הקליטה, היא עדות לפוטנציאל שקיים בהגירה האתיופית, אם נותנים את הכלים המתאימים להצלחה.
כשמשמים מהגרים אתיופים בעבודות שדורשות כוח עבודה נטול השכלה או בשכונות מצוקה שמלאות בנוער בסיכון, רק "מבקשים" מהם להיכשל. מובן מאליו שאין קבוצת אנשים שצריכה להיות מושא להכללות, רעות או טובות, אבל לאנשים האלה חייבים לתת הזדמנות להצליח. רבים מאלה שהועלו במטוסים לישראל במסגרת "מבצע שלמה" לפני 17 שנים, ו"מבצע משה" שבע שנים לפני כן, התערו בחברה הישראלית, ולרבים מהם יש סיפורי הצלחה מדהימים לספר. האם ייתכן שישראל של היום כל כך שונה מישראל של לפני 17 שנים? קשה לי להאמין.
אחרי ששמענו ממספר דוברים שונים, הקבוצה שלנו הובלה לכיתה קטנה במרכז הקליטה שם הינו אמורים ללמד את הילדים להכין עפיפונים. העובדה שאף אחד מאיתנו לא ידע כיצד להכין עפיפונים נראתה לא רלוונטית, כאשר קיבלנו עפיפון קטן והתחלקנו לזוגות עם הילדים, שנראו מבולבלים לא פחות מאיתנו. ואולם, לאחר מתן מספר הנחיות בעברית פשוטה, כולם היו עסוקים בהדבקת פסי נייר צבעוניים להכנת הזנב וקשירת חוטים במקומות הנכונים. לפני שהספקתי לשים לב, השותף הקטן שלי רץ ברחוב, כשעפיפון עץ גבוה מעליו.
למעשה התרשמתי מאוד מכמה התרגשות יכול לגרום דבר בסיסי כל כך, כמו העפת עפיפון, אבל הילדים התלהבו כל כך לרוץ מסביב לשכונה ולגרום לחוטים שלהם להסתבך. החוויה הכללית, דומה לחוויה שהייתה לי במרכז הקליטה בבית אלפא, והייתה מאוד מבלבלת. אנחנו לא באמת עושים משהו לעזור למצב שלהם, אנחנו לא מנצלים את הזמן שלנו לסייע להורים שלהם למצוא מגורים עצמאיים או עבודה שמתאימה לכישורים שלהם, אבל הילדים האלו לא היו יכולים להתרגש יותר מכך שאנחנו שם.
תהליך הקליטה דורש זמן וסבלנות, אבל לא יכולה להיות דרך בה אחד מהילדים האלו יגרום למסע של משפחתו להיות לשווא. הילדים האלו כל כך מבריקים, ומביאים כל כך הרבה אופטימיות, אפילו לשכונה השוממת ביותר בבאר שבע.
תאריך יצירה: 29/11/09
תרגמה מאנגלית: ניב כהן
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
לראש העמוד
הוסף תגובה