בקי קופצ'ן
אחד הדברים הנהדרים בהזדמנות להתמחות באגודה הוא ללמוד על תרבות יהודי אתיופיה דרך התנסות בחוויות שונות ממקור ראשון. מעבר למרכזי הקליטה, הפוליטיקה והמכשולים החברתיים להם מוקדשת תשומת לב מצד רבים בחברה הישראלית, הקהילה האתיופית הביאה לישראל גם מסורת עשירה ביותר. חג הסיגד הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר לחגיגיות של המסורת הזו. הסיגד נחגג חמישים ימים אחרי יום כיפור, בדומה ל-49 הימים בין פסח לשבועות, זהו פסטיבל שמסמל את חידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל, ואת הגעגועים של יהודי אתיופיה לסיום גלותם ותקוותם לשוב לירושלים.
לראשונה מזה שלושים שנה, במקום חגיגה של יום אחד, חגיגות הסיגד התחילו שבועיים קודם לכן, וזכו לתשומת לב רבה בבית הנשיא בירושלים, עם נאומים מרגשים ודיון בפאנל בראשותו של הנשיא שמעון פרס. זה היה מיוחד בצורה יוצאת דופן, מכיוון שזו השנה הראשונה בה החג נחגג עם הנשיא, לאחר שהחג נקבע כחג לאומי על ידי הכנסת ב-2008 (תודות למאמצי הלובי של האגודה). כשפרס ניגש אל הבימה, ציפיתי לנאום ארוך, אבל במקום זאת הוא דיבר בקצרה על ההישגים של הקהילה האתיופית בישראל והמשיך להצגת חמשת המנהיגים האתיופים- ישראלים בפני הקהל, התיישב על כיסא ביניהם ושאל אותם שאלות.
מגוון השאלות היה בין מתן עצות לנוער אתיופי-ישראלי, ועד לתיאור הפעם הראשונה בה כל אחד מהם היה גאה להשתייך לחברה הישראלית. חברי הפאנל דיברו באופן יפה וכנה על החוויות שלהם, והעצה שלהם היתה להיות אופטימיים לגבי העתיד, אבל לעולם לא לשכוח את העבר. האירוע הסתיים עם "התקווה", ההמנון הלאומי של ישראל, שמצאתי אותו באמת מרגש, כאשר נשיא מדינת ישראל עמד בין המנהיגים הרוחניים האתיופיים (קסים) לפני קהל של פעילים, מנהיגים ונציגי מדיה, ששרים את השיר הסימבולי הזה של תקווה.
הרעיון שחג הסיגד נוצר מתוך השאיפה לחזור לירושלים מוסיף לחג הזה חדות עזה, כאשר היום הוא נחגג בירושלים. אתיופים-ישראלים עשו את הדרך מכל רחבי ישראל להשתתף בחגיגות, במיוחד בטקס שהתקיים בטיילת ארמון הנציב, שמשקיפה על העיר העתיקה.
למרות שאני לא מדברת מילה באמהרית, והטקס הובל בידי הקסים כמעט אך ורק בשפה האמהרית, החוויה הכללית הייתה חזקה ביותר. היא לא הייתה חזקה רק בשל מספר האתיופים- ישראלים שהצטרפו לחגיגות (על פי הערכות 15,000) באתר המדהים, אלא גם בתחושה הדתית שהורגשה בטיילת באותו הבוקר וההתערבבות של דורות של יהודים-אתיופים.
בזמן שמרבית הצעירים התעניינו בהתערבבות עם חברים וקרובים מאשר בהשתתפות בטקס הדתי, חברי הקהילה המבוגרים התקבצו יחד, מלמלו ברכות יחד עם הקסים על הבמה. למרות שהטקס הדתי היה לגמרי זר לי, היו לי כמה קשרים אליו. למרות שאני יוצאת דופן משאר הקהל בהיותי לבנה אמריקאית, כולנו יהודים. אומרים שכיהודי מטייל בארץ זרה, הוא תמיד ימצא נחמה בבית הכנסת באותו מקום, כאשר ישמע את דקלום מילות שמע ישראל. אולי לא שמעתי בטקס הדתי הזה את שמע ישראל בעברית המוכרת, אבל לעמוד באמצע ירושלים, מוקפת ביהודים אתיופים שהיו כל כך אסירי תודה להתפלל במקום בו היו, וכל כך שמחים להיות ביחד, יכולתי לחוש בהשפעה המדבקת של ההערכה שלהם. ידעתי שתפילותינו זהות.
באותו הלילה הסתיים חג הסיגד בתיאור יפיפה של הכישרון האתיופי הישראלי במרכז הקונגרסים הישראלי. מספר מנהיגים של הקהילה האתיופית וחברי כנסת דיברו, נוסף להופעות של זמרים, רקדנים ושחקנים ממוצא אתיופי. הכניסה לתוך אודיטוריום מלא ביוצאי אתיופיה צעירים ומבוגרים, גם עולים חדשים וגם דור שלישי בישראל, הייתה ממש מרשימה.
הפעם האחרונה בה הייתי במרכז הכנסים הייתה לרגל הקונצרט של הפרויקט של עידן רייכל - פרויקט מוזיקלי שמשלב לא רק זמרים ומוסיקאים יוצאי אתיופיה, אלא גם שירים באמהרית, וגם אז לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה נהדרת הנוכחות של יהודי אתיופיה בחברה הישראלית ובהיסטוריה הישראלית.
שלושה שבועות מאוחר יותר, באותו האודיטוריום באירוע הסיום לכבוד חג הסיגד, לראות את ההשפעה של אתיופים-ישראלים בכל תחום בחברה הישראלית היה הישג ברמה אחרת. מה שציפיתי שיהיה לילה של חגיגות של תרבות ומסורת אתיופית היה למעשה לילה של חגיגות של תרבות ומסורת ישראלית, ושל החלק של אתיופים-ישראלים בתוך זה. התברר שהחלק הזה הוא מרשים ביותר.
תאריך יצירה: 22/11/09
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
לראש העמוד
הוסף תגובה