בקי קופצ'ן
עם כל ההתרגשות בחודש האחרון ב- IAEJ, בין עלון החדשות של דצמבר, פסטיבל הסרטים הישראלי- אתיופי, אירועי התרמה, כינוס באשקלון, וביקור בבית המשפט העליון, לצערי לא היה לי זמן לכתוב בלוג חדש. למזלי, הייתה לי הזכות להשתתף או להיות מעורבת בכל האירועים האלו, ולרשום הערות לאורך הדרך...
בסוף נובמבר, השתתפתי בפגישה החודשית של קבוצת פעילי האוניברסיטה של IAEJ שנכחו בה חמישה או שישה סטודנטים ישראלים- אתיופים, ביחד עם המנהל בפועל של IAEJ, דני, לילך ודבורה מהארגון ורוברטה, מארחת האירוע ויועצת ההנהלה. הדיון נערך בנושא פניה של הקהילה הישראלית- אתיופית ואיך להציג את הקשיים וההצלחות שלהם לעיני הציבור. בקבוצה עלה הרעיון ליצירת סרט דוקומנטארי, או כתיבת מספר סיפורים ועבודות של חברי הקהילה. לא יכולתי שלא לחשוב על המצב הייחודי של כל אחד מהיושבים סביב לשולחן. הנה קבוצה של צעירים ישראלים בשנות העשרים לחייהם, בין אם נולדו באתיופיה ועשו עלייה, ובין אם נולדו בישראל, תמיד יתייחסו אליהם כאתיופים-ישראלים.
אולי ההבדלים העצומים בתוך הקהילה הישראלית-אתיופית, הם שהופכים את הניסיון לשילובה בחברה הישראלית למאבק מורכב. אין רק ישראלי-אתיופי אחד, יש אלפים: סטודנטים מהדור השני, כמו אלו שישבו מסביב לשולחן, הפעוטים במרכזי קליטה בכל הארץ, המאבטחים בגיל העמידה שמעולם לא ניתנה להם האפשרות לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, בני הנוער המודרניים שמתעניינים יותר באופנות האחרונות מאשר להתחבר מחדש לשורשים שלהם, הסבים והסבתות שמתקבצים באופן קבוע ומדברים רק באמהרית אחד לשני, ואלו שהגיעו רק בשנים האחרונות ועדיין מסתגלים לאקלים/ תרבות/ מבנה משפחתי/ מערכת החינוך/ שפה- הכל באותו הזמן. האנשים האלו לא צריכים ולא יכולים להיות מקובצים לתוך קטגוריה אחת, כאשר באופן קבוע הם נעים בכיוונים שונים מחוץ לקופסא ש"מצוירת" סביבם.
מספר ימים לאחר הפגישה הזאת, הייתי בבית ירושלמי יפה אחר לאירוע התרמה מרגש באמת לחברים ותורמים של IAEJ. שולה מולא, יו"ר האגודה, התחילה את הערב בסיפור אישי מחייה באתיופיה, בו אמה דרשה ממנה להבטיח לה שלעולם לא תבקש עזרה כלכלית, או תספר לאחרים שהיא נמצאת במצוקה. זה עיצב את האווירה בערב, כשזה נעשה ברור שלאף אחד ב- IAEJ לא נוח לבקש כסף, אבל המצב הכלכלי, לא הותיר להם ברירה. בזמן שהארגון נמצא במקום קשה ביותר מבחינה כלכלית, הם ממשיכים להילחם ולעבוד למען המטרה בה הם מאמינים, מודעים לחלוטין לקורבן שהם נאלצים להקריב, אבל לא נותנים לזה להוריד את המוטיבציה. הצוות של לא ממשיך רק כי הוא נלהב ממה שהוא עושה, אלא גם כי הוא עושה עבודה חיונית לשיפור מצבה של הקהילה, ואם הם לא יעשו אותה, מי ייעשה?
החלק שבוודאי היה הכי מעורר השראה בערב, היה כשדני דיבר, ואמר שהאחריות לא נמצאת בידי הקהילה האתיופית, אלה בידיה של החברה הישראלית. שינוי בקבלה ואינטגרציה חייבים לבוא מבפנים, לא ניתן לכפות את זה באמצעות שינוי במדיניות. האגודה היא ארגון שעובד ברמה הארצית על מנת להבטיח שהשינויים האלה יקרו, שהבטחות הממשלה לא יהיו ריקות מתוכן, שלמרכזי הקליטה יינתנו המשאבים המתאימים על מנת שיצליחו לממש את מטרותיהם, שמעסיקים ובתי ספר יקבלו תלמידים ויעסיקו עובדים בלי להטות את החלטתם על פי גזע או מוצא.
דני, שולה ואבי מחוץ לבית המשפט העליון
לפני שנתיים, הצליחה האגודה לעשות לובי לטובת תוכנית חומש שהתקבלה בממשלה הישראלית. התוכנית הזאת הבטיחה להקציב תקציב משמעותי לצורך שילוב בחינוך, תעסוקה והיכולת של אתיופים-ישראלים לקבל משכנתאות. היום, כעבור יותר שנתיים, הממשלה נכשלה ביישום. בשנת 2010 סומן תקציב של 700 מיליון שקל, אך הוא לא שולם, האגודה לקחה את העניינים לידיה, ופנתה לבית המשפט העליון על מנת לממש את ההחלטה לתוכנית חמש שנתית. תודות למעמדי כמתנדבת באגודה, הייתי ברת מזל להיות נוכחת באירוע. על אף שלא הבנתי את מרבית השפה המשפטית (בגלל שזה היה בעברית...אבל אני לא בטוחה שהיתי מבינה את זה לו זה היה באנגלית), זה היה מרתק להיות שם. בסוף, בית המשפט פסק שבתוך שישים יום על המדינה להוכיח שהיא עושה משהו ממשי למימוש תוכנית החומש. התרשמתי עמוקות מהאומץ של הארגון לקחת את המדינה לבית משפט. רק מאוחר יותר גיליתי שהם הארגון ללא מטרות רווח היחיד שפועל לשילוב הקהילה האתיופית, ולא מקבל מימון ממשלתי, ולכן לא היה להם מה להפסיד כשביקרו את הממשלה. החופש הזה מאפשר להם להביא את דעתם כשארגונים אחרים שותקים, מה שמחזק את היותה של האגודה להיות דוברת ללא תחליף של הקהילה האתיופית-ישראלית.
עורך הדין המתנדב וגדי יברקן, שותף האגודה בהגשת הבג"צ
בהתנדבות באגודה אני כל הזמן מתמלאת השראה מהסובבים אותי. לפני מספר שבועות נסעתי לאשקלון לצלם כינוס שאורגן להורים אתיופים-ישראלים על מנת להסביר להם את חשיבותה של לקיחת אחריות על ילדיהם, על מנת למנוע מהם להיות מתיוגים כ"נוער בסיכון". הכינוס, שאורגן על ידי פעילים בשיתוף האחראית לקשרים קהילתיים באגודה, זיוה, התקיים על מנת לעדכן את ההורים לגבי מה שמגיע להם כאזרחים ישראלים. הכינוס נוהל כמעט כולו באמהרית, אבל רק להיות שם ולראות את מספר המשתתפים הגדול היה מספיק. החדר היה מלא בהורים שאכפת להם מרווחת ילדיהם, ועובדים על מנת להתרומם מעל הסטריאוטיפים.
הורים בכנס באשקלון
אחרי הכינוס, היה לי מפגש קצר עם זיוה, שחלקה איתי שולחן בזמן שארגנתי מסמכים. היא בדיוק סיימה שיחה עם בית הספר של בנה הקטן, וסיפרה שהוא התחיל לקחת שיעורי רכיבה על סוסים. סיפרתי לה שאני רכבתי פעם בוויסקונסין, והיא סיפרה לי שהיא מעולם לא ישבה על סוס בחייה. אז היא סיפרה לי שלאורך המסע שלה במדבריות סודן לישראל, היא סירבה לרכב על סוס, ובמקום זה התעקשה כשאימה ואחיה הצעיר ירכבו, בזמן שהיא הלכה ברגל. היא הייתה בת שמונה. ברגע הזה, זיוה לקחת נשימה, ואמרה: "אני לא יודעת איך עשיתי את זה".
אחת מבנותיה היא היום בת שמונה, והיא צחקה שאין סיכוי שהילדים שלה יוכלו לעבור את המסע הזה היום. אני הערתי שזהו כוח אחר שנובע מבפנים כתוצאה ממשהו כל כך קשה- סוג של כוח שאני כנראה לעולם לא אחווה. השיחה הקצרה הזאת שינתה את הדרך בה אני רואה את האגודה. זה הזכיר לי שלאנשים שאני עובדת לצידם יש סיפורים מדהימים לספר. בין אם הם ממהרים לדבר על עברם, או בוחרים לשמור אותו לעצמם, הסיפורים שלהם והסיפורים של הוריהם הם במידה רבה ההווה שלהם. הם מלאי מוטיבציה לשנות את החברה הישראלית, מכיוון שהם מאמינים בזה בכל נשמתם - הם לא עובדים במשרה מתשע עד חמש, הם עובדים למען כל ההורים האלה באשקלון, ובשביל כל מי שלא יכול היה להשיג משכנתא בבנק, ובשביל הנוער שיש לו יותר מדי פוטנציאל מכדי להיות מתויג כ"נוער בסיכון"- הם עושים צעדים מרשימים לעבר מה שבסופו של דבר יהיה עולם טוב יותר.
זיוה (מימין) בכנס באשקלון
תאריך יצירה: ינואר 2010
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
לראש העמוד
הוסף תגובה