במשך דורות חלמו יהודי אתיופיה על השיבה לירושלים כדי להתאחד מחדש עם שאר היהודים. חג הסיגד היה ליום של צום, בקשת מחילה על חטא, מקור להתחזקות במצוות, יום של גיבוש בקרב קהילת ביתא-ישראל, ומעל לכל תחינה בפני ה' שישיב את עמו – ביתא-ישראל - לירושלים, ביטוי לכיסופים לציון.
טקס החג נועד לאזכר את חידושה של הברית בין ה' לעמו ישראל, כפי שעשו עזרא ונחמיה, בעקבות השיבה לציון מגלות בבל במאה השישית לפני הספירה והלאה. הטקס מזכיר את האירוע, שבו הביעו עזרא ונחמיה וההולכים בדרכם חרטה, והשתחוו בעת שאישרו מחדש את הברית עם ה' בהגיעם לציון. מכאן שמו של החג – סיגד: השתטחות, סגידה. בעבר נקרא החג גם "מחללה", ובעברית – תחינה.
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: וַיָּקוּמוּ עַל-עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ג).
מועדו של חג הסיגד
יהודי אתיופיה מציינים את חג הסיגד בכ"ט במרחשוון. יום זה נבדל ממועד קיבוץ העם על ידי עזרא ונחמיה. לפי נחמיה ח, קיבצו עזרא ונחמיה את העם במהלך חג הסוכות, בעשרים וארבעה לחודש השביעי. בקרב יהדות אתיופיה נקבע מועדו של החג חמישים יום לאחר יום הכיפורים. המרווח של חמישים יום בין יום הכיפורים לחג הסיגד תואם את מרווח חמישים הימים שבין חג הפסח לחג השבועות. לפי התורה, חג השבועות (סני מארר), חג הקציר, נחוג חמישים ימים אחרי חג הפסח. באתיופיה, מועד זה הוא מועד הזריעה. על מנת לקיים את מצוות הביכורים קבעו יהודי אתיופיה חג שבועות שני (הידר מארר), שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים ותקופת הקציר באתיופיה. מכאן, לחג הסיגד זיקה ליום הכיפורים, לסוכות, ולשבועות.
חג הסיגד באתיופיה
באתיופיה חגגו את הסיגד עם עלייה המונית להר. בשעות הבוקר היו נושאים הקסים (המנהיגות הרוחנית של יהדות אתיופיה) את ספר ה"אורית" (ה"אורייתא", התורה) אל הר גבוה, ואחריהם צעדו בני הקהילה בתהלוכה ארוכה. הטיפוס אל ראש ההר נעשה תוך נשיאת אבנים על הראש או על הכתף, רמז להכנעה לפני ה' וזכר לחורבן המקדש. על ההר נשאו המאמינים תפילות וגזרו על עצמם צום. על פי המסורת, מנהג זה נועד הן כדי להזכיר את המעשה בימי עזרא ונחמיה, והן מתוך אותו מניע של חזרה בתשובה וחידוש הברית עם ה'.
עם הגעת התהלוכה אל ראש ההר, נהגו הקסים לשאת תפילות מיוחדות לחג. התפילות ביטאו את הרצון לחזרה בתשובה ותחינה בפני ה' שיסלח לעמו וירחם עליו. התפילות גם אזכרו בערגה את העיר ירושלים ואת התקווה להגיע אליה ביום מן הימים. במהלך קריאת התפילות, נהגו לקרוא בתורה בספר שמות, פרקים יט-כ, ובהם תיאור מעמד מתן תורה לעם היהודי; על "הסיגד הראשון" המוזכר בספר נחמיה; וקטעים נבחרים מספר ויקרא או מספר דברים, המזכירים את הברכות שיבואו על שומרי הברית והקללות שיבואו על מפיריה. אל הקסים הצטרפו כלל היהודים בתפילה, למען שגשוג ובריאות עבור כל היהודים באשר הם, למען בנייתו מחדש של בית המקדש ולמען שובו של כל העם היהודי לירושלים ולאדמתה של ארץ-ישראל. התפילות והקריאות מן האורית לוו על ידי הטפה ודרשה מפי הקסים, סגידה במקומות מסוימים במהלך התפילה ושילום נדרים. לקראת סיום התפילות בהר, דרש אחד הקסים. דרשתו נחתמה בנימה אופטימית ובברכה למאמינים שיזכו להגיע לירושלים. בשלב זה קיבל אופיו של היום גוון של שמחה. בכלל זה, גם התפילות הפכו פניהן והיו לתפילות של שמחה, של נחמה והבעת תקווה לכינונה מחדש של ירושלים ושיבת ציון.
לאחר סיוםהתפילות המיוחדות הוליכו הקסים המכובדים מכול את הנאספים בתהלוכה חגיגית המלווה בתקיעת חצוצרות, לשם השבת ה"אורית" חזרה ליֶצֶלוֹת בֵּת (בית התפילה). אז הייתה מתקיימת סעודה חגיגית מלווה בשירה ובריקודים. לפני קיומה של הסעודה היו הקסים בוצעים את הדאבו – לחם מיוחד שנאכל כחלק ממסורת חג הסיגד. הדאבו סימל את הלחם שהוגש בבית המקדש שבירושלים. לארוחה לשבירת הצום נהגו הקסים עוד בבוקרו של היום לשחוט פר, והמשפחות הנאספות היו מכינות כיבודים, והיו נכונות לאירוח הקרואים טרם השיבה לביתם ביום למחרת.
חג הסיגד בישראל
למרותשכיום רובם המוחלט של יהודי אתיופיה מתגורר בישראל, הקהילה ממשיכה לחגוג את הסיגד. בישראל היה החג למקור התכנסות שנתי של כלל קהילת יוצאי אתיופיה, והוא מהווה מקור חיבור לשורשים ולתרבות.
הסיגד נחוג בהשתתפותם של המוני משתתפים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה העושים דרכם לירושלים, צעירים ומבוגרים כאחד. הרוב נאספים בטיילת ארמון הנציב, בעוד אחרים פונים לכותל המערבי.
קסים שמוצאם מקהילות מקומיות שונות, נושאים את האורית בתהלוכה ססגונית. במקום ההתכנסות נישאת תפילה על ידי קסים. באמצע פרק התפילה והקריאה מן האורית באים גם נציגי הציבור לברך את הקהל - נוהג מרכזי באירוע. רבים מקרב חברי הקהילה ממשיכים לשמר את מנהג הצום עד אחרי הצהריים, ובסיומו אוכלים את הדאבו.
ככל שתהליך השתלבותם של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית נמשך, הצעירים מתחילים לאבד את הקשר למסורת של יהודי אתיופיה, כמו גם את השליטה בשפה האמהרית. אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, בשיתוף עם ארגונים נוספים המזוהים קהילת יוצאי אתיופיה, עושה יחד עם מערכת החינוך בישראל למציאת דרכים העשויים לשמר את מנהג חג הסיגד כחלק מהפסיפס התרבותי של העם היהודי.
מסמך זה הוכן בעזרתה האדיבה של הגב' שושנה בן-דור, מנכ"לית ארגון נאקוג'.
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
לראש העמוד
הוסף תגובה